מאמר מאת ד"ר אורה גולן
מעבר דירה זו הזדמנות לשינוי והתחדשות. מהבית הקודם ניקח חלק
מהדברים, חלק נזרוק וחלק נביא חדשים.
גם מעבר דירה רגשי זו הזדמנות לשינוי והתחדשות משמעותיים
בחיים ואינו דורש מעבר פיזי. אך בדומה למעבר הפיזי נבחר לקחת חלק מהדברים הרגשיים
מהבית שגדלנו בו; חלק נשאיר וחלק נאמץ חדשים.
הבחירות שלנו נעשות מתוך ההזנה הרגשית שקיבלנו:
התכונות ודפוסי ההתנהגות של בני הבית, הזיכרונות, היחס, הקשר והתקשורת.
את התהליך של "מעבר דירה רגשי" אנו יכולים לעשות
כמה פעמים בחיים הבוגרים והוא מומלץ מאד במיוחד בתקופות של שינויים או צורך
בשינוי בחיים מכיוון שהוא עוזר "לעשות סדר" ולהבין מה חשוב ומה מיותר.
יש אנשים שבאו מבתים שבהם היה להם שפע של הזנה רגשית בילדותם לכן
יש להם הרבה דברים שהם רוצים לקחת ולאמץ ל״ביתם הרגשי החדש״.
לעומתם ישנם אנשים שבאו מבתים עם מעט מאד הזנה רגשית והם צריכים
לשקם את ״ביתם הרגשי החדש״ להשאיר את המיותר ולהביא אליו הרבה דברים חדשים. חשוב
שנזכור לקחת איתנו לפחות זיכרון אחד טוב, מהבית הרגשי שגדלנו בו: תמונה, זכרון
ילדות, פיקניק משפחתי, אפילו אירוע רגעי שבו הרגשנו טוב.
אנשים שצריכים לשקם את ביתם הרגשי ואין להם הרבה דברים שהם רוצים
לקחת מבית ילדותם יכולים לקבל השראה ורעיונות מ״בתים רגשיים״ של אחרים ולקחת אותם
ל"ביתם הרגשי החדש"; חשוב לברר מאחרים אילו דברים טובים ואיזו הזנה רגשית
קבלו בבית שגדלו כדי שניתן יהיה לאמץ רעיונות חדשים כגון: יחס הוגן, חם ומתחשב,
תגובות והתנהגות שרוצים לאמץ, חיבוק ועוד. אומנם לא קל להשתחרר מדפוסי התנהגות
לקויים ולאמץ חדשים, אבל זה אפשרי.
ישנן אינספור דוגמאות לאנשים שלקחו איתם דברים מיותרים מהבית הרגשי
בו גדלו ורצו להיפטר מהם:
- מטופלת שמתארת שהיא מעירה
על כל דבר לכולם בדיוק כמו שאימא שלה עושה, והיא ממש לא אוהבת את התכונה הזו.
- אדם שיצא חרדתי כמו
הוריו, לא מממש את הפוטנציאל שלו ומתוסכל כמו אביו המוכשר שאף פעם לא מימש את
עצמו.
- מטופלת שלא מסוגלת
לשים גבולות ונותנת שינצלו אותה בדיוק כמו שאבא שלה נתן שיתנהגו אליו.
- מטופלת שלא יכולה לחבק את
הילדים שלה כי אותה אף פעם לא חיבקו.
- צעיר שלא מסוגל למצוא
זוגיות כי חווה את הריבים של ההורים וכל ויכוח עם בת זוג חדשה בתחילת הקשר
מסתיים ביוזמתו.
- אישה שמתנהגת לכלתה כמו
שחמתה התנהגה אליה והיא ממש סבלה מכך ועד היום קשה לה איתה.
ישנה חשיבות גדולה לבוגרים שעומדים להיות הורים, או כבר הפכו
להורים לעשות תהליך של מעבר דירה רגשי. זאת כדי לא להמשיך להעביר מדור לדור דפוסי
התנהגות לא רצויים והזנה רגשית לקויה המבטאים מחסומים רגשיים שמנהלים אותם. הורים
לא פעם מזינים בצורה לא מכוונת ולא מודעת קשיים ודפוסי התנהגות לא רצויים לילדים
שלהם, בגלל המחסומים הרגשיים שמנהלים אותם. כאשר אנו מטפלים בכמה דורות של המשפחה
סבים, הורים ונכדים, ניתן לראות דפוסים העוברים מדור לדור כמו copy
paste. כאשר הדפוס הוא חיובי זה מצוין שהוא משתרש מדור לדור, אך כאשר
הוא מיותר עדיף להשתחרר ממנו.
לפעמים מעבר הדירה הרגשי נראה תהליך בלתי אפשרי כי דפוסים ישנים הם
כל כך מקובעים. הטיפול לנטרול מחסומים הרגשיים עוזר לתהליך מעבר הדירה הרגשי מאפשר
להשתחרר מדברים מיותרים ולאמץ דפוסים רגשיים חדשים ומזינים המשפרים משמעותית את
איכות החיים.
שמחים לשתף אתכם בשני מכתבים שקיבלנו ממטופלים שלנו:
מכתב משרון:
"היי, אני שרון, בת 32 מהנדסת חשמל ונשואה לעומר בן 34, עצמאי בתחום
המזגנים. את עומר פגשתי אצל חברים משותפים ומיד נוצר בינינו קליק; קודם כל הוא
נראה טוב..גבוה, רחב כתפיים עיניים כחולות חיוך ממיס….והוא
תמיד מחבק..לוחש לי באוזן עד כמה הוא אוהב אותי...אוהב חום ומגע
שכל-כך נעימים לי ומחזקים אותי.
אבל..לא תמיד זה היה ככה..מבחינתי...כשעומר לקח אותי בפעם הראשונה
להכיר את הוריו הרגשתי מבוכה רבה כשרק הגענו והם עטו עלינו בחיבוקים ונשיקות,
דיברו בקול רם, מייד הגישו טונות של כיבוד ..כאילו לא אכלנו שבוע.. הוריו הם אנשים
פשוטים וחמים שהאוכל וה"ביחד המשפחתי" מאד חשוב להם ומהווה ציר מרכזי
במשפחתם. אני באה מבית של הורים אקדמאים שכל חייהם עבדו שעות ארוכות ונעדרו מהבית
והתקשורת בינינו הייתה מאד ממוקדת בלי יותר מידי דיבורים: "הכנת
שיעורים..הלכת לחוג?... לא לשכוח להוציא את הכלב ולתת לו אוכל.." ארוחות
הייתי מחממת לי ולאחותי הצעירה, במיקרו… משפחה היינו רואים בחגים או באירועים
מיוחדים ו...נשיקות.. הייתי מקבלת במנה מדודה רק ביום ההולדת. מכיוון שלא הכרתי
משהו אחר הייתי בטוחה שככה זה אצל כולם.
בכל ביקור אצל ההורים של עומר ומשפחתו, נדהמתי מחדש
מ"ההתעלקות המשפחתית"..חיבוקים, נשיקות..קולניות שלא הכרתי..וגם מאד
הובכתי כשגם אותי חיבקו ונישקו ואני לא בדיוק ידעתי איך להגיב.בכל פעם שהערתי
לעומר על ההתנהגות המוזרה של משפחתו היה פורץ בינינו ויכוח קשה ואף פעם לא הגענו
לפשרה. ככל שעבר הזמן הרגשתי יותר ויותר שאני לא יכולה להמשיך לחיות בצורה כזו,
שכל מפגש עם משפחתו של עומר הופך להיות עונש עבורי..ומה יהיה כשיהיו לנו ילדים…???
רגע לפני שוויתרתי על עומר וכל השאר הגעתי לטיפול במרכז אורה גולן.
לאחר הטיפול בנטרול המחסומים הרגשיים, הבנתי פתאום שכל ההתנהגות החמה והמחבקת של
משפחתו של עומר בעצם חסרה לי בילדותי וגם..הייתה לי נעימה ורצויה.
לאט..לאט..התחלתי להירתע פחות ופחות מהחום והחיבוקים..התרגלתי לקולניות ולשולחנות
עמוסי האוכל שנפתחים במפגשים המשפחתיים אצל הוריו של עומר והיום אני לא מבינה כיצד
יכולתי לחיות ולהתנהג אחרת...בכל פעם שאני נפגשת עם אחותי אנחנו מתחבקות ומתנשקות
(עם ההורים זה לא הולך )-:…) והכי חשוב הצלתי את נישואי ולא איבדתי את הגבר שאני
כל-כך אוהבת."
מכתב מהגר:
"אני הגר, בת 38 נשואה ואימא לשלושה ילדים מקסימים שלמרות שהבטחתי
לעצמי עשרות , אולי מאות פעמים ש"לא אהיה כמו אימא שלי.." הייתי בדיוק,
אבל בדיוק כמוה!!!
אני מאד אוהבת את אימא שלי אבל שנאתי...ממש שנאתי את חקירות
הק.ג.ב. שלה; כשהייתי נערה ויצאתי עם חברים וחברות היא לא הייתה מפסיקה לתחקר
אותי:" מי היה שם? מה עשיתם? מה אכלת? המקום היה נקי? איך חזרתם..?" אני
זוכרת את גיל ההתבגרות שלי כרצף של מריבות וויכוחים ביני לבין אימא..שנאתי את
התקופה הזו...במקום להנות הייתי נתונה כל הזמן לתחקירים. נשבעתי שאני אהיה אימא
אחרת..לא מנדנדת..לא חוקרת..לא מתשאלת...אימא כייפית לא כמו אימא שלי!!!
כשנועה, ביתי הבכורה בת ה-13 החלה לצאת ל"ערבי כיתה"
וסתם מפגשים עם חברות הייתי מחכה דרוכה שתחזור ומייד עטה עליה:"..מי היה
במפגש? איפה אכלתם? מה אכלתם? מה היא לבשה..?" ואז הייתי תופסת את
עצמי…"אני מתנהגת בדיוק כמו אימא שלי…" וכועסת על עצמי ומייד מתנצלת
בפני נועה ומבטיחה שלא אעשה זאת שוב עד...לפעם הבאה.. ההרגל המגונה הזה שכל-כך
שנאתי היה חזק ממני וניהל אותי וכמו איזה שד קטן צץ בכל פעם מחדש וגרם למתיחות
נוראית ביני לבין נועה...מתיחות שזכרתי מימי נערותי עם אימא שלי...וכל-כך לא רציתי
להיות כזו..הרי נשבעיתי והבטחתי לעצמי שלא אהיה כמו אימא שלי...
לאחר הטיפול בנטרול המחסומים הרגשיים ב"מרכז אורה גולן" הרגשתי
שאני הרבה יותר נינוחה ורגועה בהתנהלות שלי מול נועה; היה לי מאד חשוב לדעת איפה
היא בילתה, עם מי ואיך היה אבל,לא תחקרתי אותה כשחזרה מבילוי, איפשרתי לה להחליט
מתי ובמה היא רוצה לשתף אותי, העברתי מסר לנועה שאיכפת לי ממנה, מאד, אבל אני
מכבדת את פרטיותה, סומכת עליה וכמו שאמרתי לה ערב אחד כשחזרה מבילוי "את
תמיד מוזמנת לספר לי כשתרצי…."
ערב אחד נועה חזרה מבילוי וראתה אותי במטבח "אימא.."
אמרה "רוצה לשמוע איך היה לי המפגש עם החברות??"
"בכיף חמודה" עניתי כשאני מנסה להסתיר את הפתעתי המהולה
בשמחה, מזגתי לנו מיץ ונועה החלה לספר, כשאני כל הזמן חושבת לעצמי "היא באה
ומספרת לי מרצונה...לא כי אני שואלת, כי היא רוצה…" תודה לאל שהגעתי
ל"מרכז אורה גולן".
