יום חמישי, 17 במרץ 2016

קשר לא תקין עם הילדים

מאמר מאת ד"ר אורה גולן

קשר טוב בין בני המשפחה חיוני לחוסן הרגשי של כל אחד מאיתנו. כאשר נולדים הילדים ונוצרת משפחה חדשה, זה רק טבעי שתהיה להורים כמיהה לכך שגם אחרי שנים של השקעה בגידול הילדים וכשהילדים יהפכו בעצמם לבוגרים, הקשר המשפחתי ישאר טוב ומלוכד.
למרות הרצון הטוב, ישנן משפחות שלא מצליחות לשמור על קשר טוב ועל תקשורת תקינה. במקרה כזה, צד אחד עלול להרגיש שיש עליו ביקורת ושיפוטיות אין סופית, כאילו כל דבר שיעשה לא יהיה טוב מספיק. במקביל, הצד השני ירגיש כי הוא צריך להיזהר בכל דבר שיעשה או יגיד ובמילים אחרות – ״ילך על ביצים״, מאחר ואפילו אמירה של "שלום" או "מה שלומך?" יכולה להתפרש כביקורת.
למרות שיש רצון לקשר תקין בין שני הצדדים, הקשר גורם לתסכול וכאב רגשי ושני הצדדים לא יודעים כיצד לצאת מהמצב אליו נקלעו. קשיי התקשורת שעלולים להימשך זמן רב יכולים להידרדר לפיצוץ וניתוק הקשר ומצב כזה רק מעצים את הכאב הרגשי.
אפשר לנהל חיים רגילים ולא להיות בקשר עם בני המשפחה אך הכאב הרגשי יישאר, גם אם מתכחשים לקיומו והוא עלול להשפיע על החוסן הרגשי ועל הבריאות. לעיתים הקשר כל כך מורכב ונפיץ שאין ברירה ולא ניתן לשמר את הקשר אך לפעמים, צריך רק ליצור ניתוק זמני כדי לתת לכל אחד מבני המשפחה זמן להתבשל, לחוש את הכאב עד שיתפתח געגוע לצד השני ותווצר ההזדמנות לחידוש הקשר.

כאשר עולה הרצון ליזום ולחדש את הקשר, לא תמיד יודעים כיצד לעשות זאת וככל שעובר הזמן חוסר הנוחות גובר. חשוב לשים את חוסר הנוחות בצד ולעשות את המאמץ כדי למצוא את הדרך לחידוש או שיפור התקשורת. אפשר להתחיל עם תקשורת בסיסית מאוד ותפעולית – חלוקת וקבלת משימות, יחד עם השארת נושאים מסוימים מחוץ לתחום.

קשיים בתקשורת בין בני המשפחה יכולים להימשך שנים רבות ולהטריד גם בגילאים מבוגרים.
ד"ר אורה גולן משתפת בסיפור מהמרכז: "דליה, מטופלת בת 57, תיארה בפני לא מזמן את יחסיה המורכבים עם אימה בת ה-80. היא סיפרה שהאם אף פעם לא חיבקה אותה בילדותה ושתמיד הייתה לה ביקורת כלשהי כלפיה. היום, כשאם בודדה וזקוקה לטיפול ולחברה, דליה מטפלת בה ודואגת לצרכיה אך היא מעידה כי הדבר כרוך בסבל. קשה לה להיות במחיצת האם לאורך זמן (מאחר ולאחר זמן קצר במחיצתה, היא חשה כעס שמציף אותה) וקשה לה לסלוח לה. היא לא מסוגלת לשבת קרוב אליה וגם לאחר הביקור לוקח לה זמן להירגע. יחד עם זאת ובמקביל, דליה חרדה לגורל האם ומרגישה שתהיה אבודה כאשר האם תלך לעולמה.
לטיפול דליה הגיעה בשביל לעשות לעצמה סדר ולסלוח לאם כל עוד יש את האפשרות וקיימת בינהן תקשורת במידה מסוימת. למרות הקושי שהיא חשה, דליה הבינה שזה דבר חשוב לעשותו ועכשיו זה הזמן המתאים. בסיום התהליך היא תיארה שחווה שינויים רבים - היא הייתה מסוגלת לתת לאימה את הטיפול ולהיות לידה לאורך זמן. במקום הכעס חשה כעת חמלה לאימה והיא הצליחה לראות אותה כאדם עם חולשות ומגבלות. גם בסיום הביקור בבית אימה, כבר הייתה יוצאת עם הרגשה טובה ללא רגשות שליליים או כאב רגשי שהיה חלק יומיומי בחייה.
דליה ציינה שהיא נמנעה מלהגיע לטיפול ולגעת בנושא עד כה כי היא חששה שהדבר יצריך ממנה לצלול לתוך הכאב, לדבר ולנתח את המצב ולא היה לה כוח להתמודד עם זה. היא טענה שאילו ידעה ששניתן לעבור תהליך כזה בקלות כזו בלי לעורר עוד כעס, סבל וכאב, הייתה עושה זאת מזמן".